גזר דין בתיק ת"פ 8268-06

הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

על פי הקביעות בהכרעת הדין, הנאשם חבל במנוח, בן 65 שנים במותו, חבלות גוף קשות באמצעות כלים מושחזים (שברי בקבוק), ועל הגופה התגלו גם חבלות קהות. החבלות כוונו לאברי גוף רגישים: ראש, פנים וחזה, וגרמו לדימום רב. במהלך תקיפתו אירע למנוח הלם אמוציונאלי, שבעקבותיו אירע כשל לב, שהביא למותו של המנוח על רקע מחלת לב קשה ממנה סבל. נקבע כי אין בעובדה כי המוות אירע בשל כשל הלב, וכי הנאשם לא היה מודע למחלת הלב ממנה סבל המנוח, כדי לנתק את הקשר הסיבתי, העובדתי והנפשי, בין מעשה התקיפה למוות; בעניין זה צויינה דרך התקיפה הברוטאלית באמצעות בקבוק; עוצמת הפגיעה במנוח ועדיפותו הכוחנית של הנאשם, שהיה צעיר מהמנוח ב- 15 שנים, ובעל מבנה גוף חסון באותם ימים. צויין כי מדובר בהתנהגות פוגענית מהסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות הקורבן, וכי הנאשם היה שווה נפש לאפשרות כי המנוח עלול לקפד חייו בעקבות החבלות הקשות שנגרמו לו, נוכח גילו המבוגר, והאפשרות המסתברת כי הוא לוקה בבריאותו, במחלה משמעותית, האופיינית, לעיתים קרובות, לקבוצת גילו של המנוח. בהקשר זה יצויין כי הנאשם, הצעיר בהרבה מהמנוח, לקה הוא עצמו במחלת לב ובאוטם בשריר לב, מספר חודשים לפני האירוע בכתב האישום.

ב"כ המאשימה עותרת להטלת עונש מאסר משמעותי על הנאשם, נוכח דרך האלימות הקשה עליה מעידים סימני הפציעה שהתגלו על גופת המנוח, פיזור שפכי הדם ושברי הזכוכית; עוד צויין כי עולה מניתוח הממצאים בזירת העבירה, כי הנאשם לא הרפה מהמנוח והמשיך להכותו, עד שהוכרע לקרקע. אלימות זו היא שהביאה לקטילת המנוח, ועוצמת האלימות ותוצאתה, מעמידה את המעשה במדרג חומרה עליון. הנאשם לא הכיר באחריותו למעשה התקיפה, והעלה גירסה דמיונית באשר להתרחשות האירוע, ואף בכך יש כדי להוסיף על החומרה הנודעת למעשה. באשר להיקפו של המאסר המתבקש, סבורה ב"כ המאשימה כי יש להטיל על הנאשם עונש חמור מזה שהוטל במסגרת ע"פ 9723/03 (פרשת בלזר, בה נידון הנאשם למאסר בן שש שנים), והדומה במשכו לזה שהוטל במסגרת ת"פ (חיפה) 5230/06. באותו מקרה נדון הנאשם למאסר בן 10 שנים בגין עבירת ההריגה, (וכן לעונשים נוספים). בשני המקרים המתוארים הורשעו הנאשמים בעבירת הריגה, כאמור, בעקבות מעשה תקיפה שגרם לדחק נפשי, ולפטירת המנוחים על רקע מחלת לב, כבענייננו. 

עוד עותרת המאשימה לחייב את הנאשם בפיצוי כספי לילדי המנוח, וכן להורות על השבת סכומי הכסף שנמצאו בדירה ונתפסו על ידי המשטרה, לרשות ילדי המנוח.

ילדי המנוח, אירנה לביד ואלכסנדר גוייכמן (למנוח בן נוסף, מיכאל גוייכמן, שהעיד קודם להכרעת הדין), העידו על המצוקה הקשה שהם חווים נוכח פטירתו של האב, שהיה "הצלע המרכזית" במשפחה. הבת, אירנה, תיארה את קשריה המיוחדים עם אביה, "הבן אדם הכי יקר שלנו", שהקשר עימו היה יום יומי, ועל הקושי הרב לעכל את אובדנו. עוד תארה את  געגועי בתה הקטנה למנוח, סבה, ואת חששה לספר לה באחד הימים כיצד מצא מותו. ילדי המנוח קראו שלא לחוס על הנאשם שהרס את משפחתם.

ב"כ הנאשם עותר להימנעות מהטלת מאסר ממשי על הנאשם. נטען, כי אין לזקוף לחובת הנאשם את כפירתו באישום, או את משך ההליכים. קו ההגנה שננקט, הינו תולדת הרצון לבחון בדרך עניינית, את עצם ומידת אחריותו של הנאשם לתוצאה הקטלנית, על רקע הטיעונים העובדתיים והמשפטיים שהועלו. צויין כי מדובר במקרה חריג, שאין לו אח ורע בפסיקה; הראיות הנסיבתיות אינן מלמדות על השתלשלות האירועים בצורה ברורה; ומתקיים מצב "שבו גם הנאשם וגם המנוח...מכים אחד את השני, שניהם לוקים בליבם, אחד נשאר בחיים ואחד נפטר, וזה שנשאר בחיים הואשם בהריגתו".גם הנאשם עמד בסכנת חיים, נוכח אירוע הלב שעבר, ויש בכך משום "ענישה בידי שמיים". הנאשם לא התכוון לגרום למותו של המנוח, ואיתרע המזל ומעשה התקיפה הסתיים, בדרך מקרה, במותו של המנוח. נטען כי המעשה נופל במדרג בעל חומרה פחותה יחסית, במגוון עבירות ההמתה, ומתקרב בנסיבותיו לעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

עוד נטען על ידי ההגנה כי חמש השנים שחלפו מאז האירוע, היו קשות על הנאשם ובני משפחתו; בריאותו הרופפת של הנאשם התדרדרה עוד יותר, והוא מקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי. (הוצגו בעניין זה מסמכים רפואיים ומסמכים מטעם הביטוח הלאומי); נוכח אימת הדין והמצב הבריאותי, השיל הנאשם ממשקלו "עשרות ק"ג". בהקשר זה נטען, כי אם ייכלא הנאשם, כיום בן 55, מצבו הרפואי יוחמר עוד יותר, עד כדי סיכון לחייו. בנוסף צויין כי מצבו הכלכלי של הנאשם ומשפחתו הינו בכי רע. הנאשם היה נתון במעצר ממשי ובמעצר בית ממושך, ועקב כך נמנע ממנו להשתכר למחייתו, ואם יוטל מאסר, תישלל קצבת הביטוח הלאומי.

ב"כ הנאשם טוען עוד כי הנאשם אינו מהווה כיום כל סיכון, ואין כל תכלית להטלת עונש הרתעתי בהיבט זה; הנאשם נעדר עבר פלילי, ולא ביצע כל עבירות במהלך השנים מאז האירוע; הוא היה נתון במעצר חודש ימים, ושוחרר ממנו בהסכמת המאשימה, שלא סברה כי יהווה סיכון עקב שחרורו. המשיב הקפיד להתייצב לישיבות הדיון, בלא לגרום לבזבוז זמן מיותר.

הסניגור הפנה לפסיקה מגוונת, במסגרתה הוטלו בגין עבירת הריגה עונשים שונים, שהחמור בהם הינו מאסר לתקופה של 3.5 שנים. בין היתר מפנה ההגנה ל- ע"פ 4230/99  סברי אבו ג'אנם ואח' נ. מ"י,  בגדרו הוטלו שתי שנות מאסר לריצוי בפועל; המערער באותו מקרה, הורשע בעבירת הריגה לאחר שהיה שותף עם אחרים, להכאה קשה של המנוח, שנפטר בעקבות האירוע בשל מחלת לב ממנה סבל.

עוד סבור הסניגור כי אין מקום בשלב זה, להורות על השבת הכספים שנמצאו בדירה ליורשי המנוח, בטרם חלף המועד להגשת ערעור.

בנו של הנאשם, בוגדן,העיד כי התגייס לצה"ל, לפני מספר חדשים, וכי טורדות אותו המחשבות כי אביו יימצא במאסר חרף מצבו הרפואי, וכי הוא ואימו יישארו ללא תמיכה ונוכחות של האב. אשת הנאשם, טטיאנה, תארה את מצבם הכלכלי הדחוק, ואת זאת שהמשפחה מתכלכלת מקצבת מל"ל וממשכורתה הדלה בעבודות ניקיון.

הנאשם עתר לרחמים בדברו האחרון.

אין לקבל עמדתה של ההגנה כי רק צירוף מקרים הביא לתוצאה הטראגית בה מצא המנוח את מותו, בעוד הנאשם, הסובל ממחלת לב בעצמו, נותר באקראי בחיים. בעניין זה נקבע בהכרעת הדין כי הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה כי הנאשם הוא שיזם את מעשה התקיפה הקשה כנגד המנוח, וכי גם אם המנוח ניסה להתגונן מפני מעשה התקיפה, הרי שפציעתו של הנאשם הייתה מינורית בלבד, והעובדה כי הנאשם חש בליבו, הינה פועל יוצא מהאירוע הקשה ותוצאתו הטראגית. בעניין זה יצויין כי מהמסמכים הרפואיים שהוגשו, עלה, כפי שכבר צויין,  כי הנאשם סבל ממחלת לב עוד קודם לכן. הנאשם מסר גירסת כזב באשר לנסיבות פציעתו של המנוח, בידי אדם שלישי, אלמוני, שנכנס לדירה באישורו של המנוח, וכי בשל כך שהנאשם עצמו גם הותקף בידי אותו אלמוני ואף איבד הכרתו, אין לו כל ידיעה על מלוא השתלשלות האירועים שהובילה למותו של המנוח. גירסה בדויה זו שהשמיע הנאשם העידה על רצונו להרחיק עצמו מקשר לתקיפת המנוח, והנאשם אף נמנע מלהזעיק עזרה רפואית לאחר שעמד על התוצאה הקשה של מעשיו, בעת שהיה עדיין בכוחו לעשות זאת.

ידו של הנאשם - ולא של הגורל העיוור- הייתה איפוא, במותו של המנוח, ואף תרמה לאירוע הלב של הנאשם, שהיה מודע לבעייתו הרפואית זה מכבר. אין מקום לטיעון מרחיק הלכת, כי הנאשם עצמו היה קורבן לאירועים בדירה, בדומה למנוח שחייו קופדו בשל מעשיו.

הנאשם ובני משפחתו עותרים לרחמים. עם זאת קשה ליתן משקל ממשי להבעת צערו של הנאשם, שבחר בדרך צינית, שהביאה להתמשכות מיותרת של ההליכים, להעלות, במצח נחושה, טענת סרק כי אינו קשור כלל בתקיפת המנוח. כאמור, נמנע הנאשם גם מהזעקת עזרה לאחר שעמד על פציעתו האנושה של המנוח. יש לשקול במסגרת שיקולי הענישה, גם את הצער העמוק והטראומה הנפשית הכבדה שנגרמו לילדי המנוח, נוכח נסיבות פטירתו של אביהם, שהיה עד מותו, איש פעיל ועמוד תווך במשפחה.

אכן, נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן קלות. מצבו הכלכלי דחוק מאד - בהכרעת הדין אף צויין כי יש מקום להניח, כי נסיבות כלכליות דוחקות אלה עמדו ביסוד אלימותו של הנאשם. המצב הרפואי הנוכחי, על רקע מחלת הלב ממנה סובל הנאשם בשנים האחרונות, ראוי להתחשבות אף הוא. יש ליתן ביטוי גם לעברו הנקי של הנאשם, ולכך שהאירוע הקשה שאירע, הינו בבחינת תופעה בודדת, שאינה מאפיינת כלל דרכו ואורחותיו של הנאשם. הנאשם אף היה נתון במעצר ממשי ובמעצר בית, שתרמו להחמרת המצב הכלכלי.

עבירות ההמתה אינן עשויות מקשה אחת, כטענת ההגנה, ומכאן גם מגוון העונשים בעבירות אלה, על נסיבות האירוע השונות: "קשת המקרים שבהם מורשע אדם בהריגה רחבה ביותר. יש שהמתת אדם נגרמת בנסיבות המבססות הרשעה אך בגרם מוות ברשלנות ויש שהיא נגרמת בנסיבות המקרבות אותה לעבר עבירת הרצח. לפיכך, נמצא מגוון עונשים, החל מקלים, ועליהם הצביע הסניגור וכלה בחמורים ואותם הזכירה התביעה. כל מקרה ונסיבותיו" (בלזר, הנ"ל; ע"פ 7147/96 מוריס אזואלוס נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ב (2), 412, 417).

מעשיו של הנאשם חמורים. הנאשם תקף באכזריות בשברי בקבוק אדם מבוגר בהרבה ממנו, בתוך ביתו, לאחר שניצל את האמון שרחש לו המנוח שהכניסו לביתו, על רקע היכרותם המוקדמת. הנאשם הסב למנוח פציעות גוף קשות, ופיזור כתמי הדם וזעקות המנוח, עובר להמתתו, כי יניח לו, מעידים על כך שהנאשם לא חס על המנוח עד הכרעתו הסופית בפינת החדר. הנאשם לא טרח, נוכח קו ההגנה שנקט, להבהיר את מניעיו למעשה התקיפה הקשה, והשמיע גירסה מיתממת המרחיקה אותו מידיעה על הנעשה. עם זאת, הנאשם אינו מואשם בכך שרצה לגרום למותו של המנוח, ואף לא הייתה לו ידיעה קונקרטית אודות מחלת הלב ממנה סבל המנוח. העובדה כי הפציעות שנגרמו למנוח לא הביאו ישירות למוות, מהווה  שיקול נכבד לאי מיצוי העונש, אולם בנסיבות התקיפה הקשות שהביאו בסמיכות מיידית למותו של המנוח, יש משום חומרה ממשית.

בשים לב לשיקולים השונים, ואף להשלכות של מאסר ממושך על הנאשם, שאינו עול ימים, ולוקה בבריאותו, ולאור כך שהתביעה הגבילה טיעונה לענישה בהסתמך על פסקי הדין שהוצגו, גוזר על הנאשם אחת עשרה (11) שנות מאסר, מהן תשע שנים (9) לריצוי בפועל, ואילו היתרה תהא מותנית לשלוש שנים מתום המאסר, שהנאשם לא יעבור עבירה בה הורשע, או עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין שתוצאתה פציעה.